להרשמה

כשהדוגמניות של פיקסו פתחו את הפה

והפעם דוגמנית העל נעמי קמבל, שמשתפת מניסיון חייה

התערוכה מוצגת בין ה-14 בפברואר ל-15 במרץ 2026, בגשטאט, שוויץ. https://www.tarmak22.com/

נעמי קמפבל, דוגמנית העל וכעת גם ציירת, משתפת את קהילת שוחרי האומנות בפרשנות ייחודית ומלאת חיים לסדרת "הצייר והמודל שלו". היא בוחנת את הנעשה בסטודיו במרחב ה"מקודש" והאינטימי של פיקאסו למול מושא ציוריו משנות ה-60, על ידי פרשנות העבודות דרך עדשתה של מוזה מקצועית שחיה את חייה מול המצלמה.

קמבל מציעה מבט עכשווי על המורכבויות המגדירות את "הציור והמודל", את טבעו של הייצוג ואת כוחו המפתה של מה שנותר ממש מעבר להישג ידם של האמנים. שהרי מלאכת הציור היא תרגום המציאות התלת ממדית לדו ממדית…..

התמה של התערוכה היא במתח שבין הגלוי לפרטי, בדינמיקת הכוח של המבט ובפגיעות של הנושא. קמבל מעצימה את נוכחות הדוגמנית ביצירה ומאפשרת לנו לשמוע, לראשונה, את החוויות שעברה. במפגש הנוכחי המיקוד עבר מהצייר, יוצר הייצרה, אליה – הדוגמנית.

רגע של תזכורת חשובה בניתוח יצירת האומנות: אנו רואים ביטוי או ייצוג של חוויה שעברה פרשנות של היוצר והיא מעובדת ומתווכת עבורנו, הצופים.

שיתוף פעולה זה בין יוצרי התערוכה לנעמי קמבל למיוחד מכיוון שהוא מסיט את האירוע המקובל מה"ביקורת האומנותית" של היוצר והיצירה.

כעת הזרקור על יחסי הכוחות במרחב הסטודיו בין 2 א.נשים ומשך שהותם בצוותא: האינטימיות, התשוקה וכוח, כשהפעם מנקודת מבטה של המתואר\ת.

נעמי קמבל, שדמותה מוכרת בזכות אלפי צילומים בעולם הפרסום, משתפת היבטים מרכזיים בחוויה שלה, כמושא להתבוננות והערצה:

פרספקטיבה ייחודית: קמפבל מגשרת על הפער בין הנושא לאמן, ומציעה הרהורים על מה המשמעות של להיות מרומם ומוגבל על ידי המבט.

היא הייתה ועודנה מושא להערצה. היא הוחפצה וחדלה מלהיות בת אנוש ובת תמותה אלא סמל, סימן, אייקון ומושא לחיקוי. רחב של הקיום שלה ביצירת האומנות  הוגבל ע"י גודל הפורמט והאופן בו תועדה.

מיקוד נושאי: התערוכה מדגישה את עבודות שנות ה-60, בהן פיקאסו בוחן את הדינמיקה בין אמן למודל בסגנון עז, מהיר ואקספרסיבי.

קשר אישי: בהתבסס על הקריירה שלה, קמפבל מנתחת את "החזקה והמרחק" ביחסים בין הצייר למוזה שלו, ז'קלין רוק.

קבוצת עבודות זו, שצוירה בין השנים 1963 ו-1965, מסמנת רגע מכונן של התבוננות פנימית וחופש יצירתי בסוף הקריירה של פיקאסו. הוא התגורר בביתו האחרון, נוטרדאם-דה-וי, מוז'ין, עם אשתו ז'קלין רוק בתקופה זו, ופנה לפעולת הציור כנושא העיקרי שלו.

הבדים בסדרה זו מתארים וריאציות של סצנה אחת: אמן ליד כן הציור שלו עם דוגמנית.

באמצעות פרשנויות ציוריות שונות של התוכן, פיקאסו חוקר את הקשר המורכב בין אמן לנושא   ובוחן את הדינמיקה של מושגי עיבוד המציאות , תשוקה וכוח הפועלים יחד.

פלטת הצבעים החיה והחסכוניות בה משתמש פיקאסו לאורך סדרה זו של שנות ה-60 משקפים דחיפות ועוצמה אקספרסיבית שאין שני לה בציוריו הקודמים בנושא.

על פני סדרת קנבסים זו, הצופים מוצאים את פיקאסו מבצע את מה שיוכח כחקירה הקיומית הממוקדת ביותר שלו על תהליך היציר: הסטודיו הפך למעבדה ופיקסו הופך למדען חוקר ששם את עבודתו תחת המיקרוסקופ.

יחסיו של פיקאסו לז'קלין, המוזה האהובה עליו, מהווים רקע חשוב לסדרה זו.

בשל גילו ופרסומו של פיקאסו, הזוג אימץ קיום מתבודד יחסית בנוטרדאם-דה-וי, ובבידודם, חיי היומיום שלהם היו שלובים זה בזה באופן בלתי נפרד.

למרות שז'קלין לא נהגה לדגמן עבור פיקאסו, היא נותרה נוכחות מתמדת, והפכה לנושא של מאות ציורים, רישומים, הדפסים ופסלים יחד.

יתר על כן, ניהולה המסור של עולמם הביתי של בני הזוג אפשר לפיקאסו לשמור על הקצב הקפדני של עבודתו לאורך שנותיו האחרונות.

הקרבה האינטימית של שתי הדמויות בקבוצת ציורים זו – כאשר דוגמה אחת משנת 1964 אף מתארת ​​את גופה של הדוגמנית מתמזג עם בד הציור של האמן – עשויה להעלות על הדעת את השזירה המקבילה של אמנות ואהבה בתוך נישואיהם.

כאשר הצייר והדוגמנית מתבוננים זה בזה בתורם, מתעוררים מתחים בין חושניות להתבוננות מנותקת, כוח וכבוד.

כפי שקמפבל מציין, "ציוריו של פיקאסו מזכירים לנו שאינטימיות אינה דורשת גישה ונגישות.

דווקא ההגבלות שנכפות על ידי המציאות –  מובילות לחוויה שהיא חזקה ממה שלעיתים מתגלה".

באמצע שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הוא עסק בפרשנות שלו ליצירות מופת מתולדות האמנות – בבחינת סוגיית הראייה\התבוננות.

פיקסו בחר יצירות מופת מתולדות האומנות אותן תיווך ותרגם לשפתו  שלו.

היצירות חוקרות את הסוגייה "מי שולט במבט וכיצד הוא מעצב אותנו?"

המקור:  1834 "נשות אלג'יר" של אז'ן דלקרואה

העיבוד של פיקסו:

המקןר:

" לַאס מֶנִינַאס (בספרדית: Las Meninas‏, עלמות החצר; 1656)" של דייגו ולאסקז,

העיבוד של פיקסו:

המקור: "ארוחת הבוקר  על הדשא" של אדואר מאנה

פיקסו:

האם פיקסו בחר לעבד את יצירות האומנות המונומנטליות מתוך מקום רגשי בו רצה להתריס כנגד אבותיו הרוחניים או מתוך ידיעה שדווקא עיבוד ואיבוד היצירות המקוריות ימשוך תשומת לב ויחזיר את שמו לשיח הציבורי? שהרי אם אינך נושא שליחה, נשכחת.

 

 

 

v

 

Portrait of Britain

רגע של רקע:

הממלכה המאוחדת מהווה את הציר המרכזי של 54 מדינות חבר העמים הבריטי,

שכולל את רוב המדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה .

Portrait of Britain  היא  היוזמה הושקה בשנת 2016 כדי להציג את הגיוון של בריטניה המודרנית:

העשייה הזו מייצגת מיזם חינוכי\תרבותי\סוציולוגי לקידום הכלה, שקט, שלום, שותפות ודו קיום במרחב הציבורי.

המיזם עונה על צורך ממשי כיוון שהמציאות איננה כך ורק חינוך לאורך זמן ישנה את המציאות.

בכל חודש ינואר מידי שנה, הרחובות הראשיים, תחנות הרכבת ומרכזי הקניות של בריטניה הופכים לגלריה לאמנות ציבורית  וחינמית תודות לתרומת מסכי הפרסומת של חברת JCDecaux   בשיתוף British Journal of Photography.  זו חשיבה שנובעת מהחלטה ערכית וכלכלית להנגיש את אוספי המוזיאונים לעם כחוויה חינמית, לכל.

הצילומים שהוגשו לתחרות נשפטו על ידי בעלי מקצוע מארגונים מובילים כמו BAFTA  , London Photo  ואמנים  ידועים ביניהם דניס מוריס ורנה מאטיק.

 

פגשנו עשרה מתוך  100  הצלמים הזוכים, ואנחנו מזמינים אתכם לשמוע מה היה להם להגיד לנו על הזכייה:

קירטנה רג'יב (משמאל) | "כאשר קייט פנתה לראשונה לשיתוף פעולה, דנו כיצד נוכל למזג אופנה ותרבות בצורה שתרגיש כנה ואישית מאוד. קייט [דיברה] על המורשת הגיאנית-קריבית שלה ומה המשמעות שלה לגדול בריטית תוך נשיאת האמת והיופי של שורשיה."

ג'ק לוסון (מימין) | "אלווירה הייתה בעלת חנות עצמאית ברחוב קלאפהאם היי. כל מי שהלך ברחוב הזה יזהה את חוש הלבוש המושלם שלה ואת חיוכה המדבק. לרוע המזל, כמו חנויות עצמאיות רבות, היא נסגרה כעת והיא עוד חנות ריקה ברחוב ראשי."

קימארה אקינפלומי (משמאל) | כאשר אקינפלומי אובחנה כחולת סרטן בשנת 2019, חייה כספורטאית צעירה השתנו. במהלך תקופה זו, אחותה, קייטלין, דחפה את גופה לקצה גבול היכולת באמצעות ריצה תחרותית. לאחרונה היא העצימה את קימארה להשתמש גם בריצה כמקור לריפוי. "לראות את אחותי מסוגלת לדחוף את גופה מזכיר לי את הדם והדנ"א שלי, ולמה אני מסוגלת. בגלל קייטלין, אני רוצה לתבוע את גופי, לתת לו את האהבה והכוח שמגיעים לו. היא מודל לחיקוי שלי."

וונדי קאריג (מימין) | "נגנית כלי ההקשה והמלחינה בייביי וואנג שימשה מחדש יריעת מתכת שהושלכה ביצירה מוזיקלית חדשה שחוגגת את רומני מארש. המתכת נמצאה על רעפי הגג ליד דנג'נס."

ריצ'י אלדר (משמאל) | "דיוקן של אלאא, חברה באגודת הנשים המוסלמיות של אדינבורו. תמונה זו לקוחה מהפרויקט התיעודי שלי "אמונה", הבוחן את מגוון החוויה והזהות הדתית באדינבורו. עבודה זו מבקשת לטפח הבנה עמוקה יותר של האופן שבו רוחניות מעצבת את חיי היומיום, התרבות והקהילה. היא מדגישה את הביטויים הייחודיים של הדת בקהילות שונות, וחוקרת את הצומת שבין אמונה לזהות אישית."

לוצ'ו דאווילה (מימין) | "פאנסקה – פרק 4: הטרגדיה לה סנטיסימה שואבת את "לה מאמא נגרה", חגיגה סינקרטית המשלבת מסורות ילידיות, ספרדיות ואפריקאיות בלטקונגה, אקוודור. היא מושרשת בטראומה קולוניאלית ובמסירות געשית, ומכבדת את "לה בתולה דה לה מרסד" – לה זוכה נזק עצירת ההתפרצות של קוטופקסי בשנת 1742 – באמצעות טקס של התנגדות, אמונה וטרנספורמציה פרפורמטיבית."

נטשה שוקרי (משמאל) | "קסטורי נולדה להורים הודים. למרות שחיה את חייה בבריטניה, התרבות ההודית הייתה מושרשת עמוק בחינוכה והיא חלק חשוב ביותר מזהותה."

סטפני סיאן סמית' (מימין) | דיוקנה של קריסטל מרשל של סמית' הוא חלק מקמפיין "משנים פנים", אשר "מבקש לשנות תפיסות בתקשורת ובחברה, תוך קידום נראות וייצוג גדולים יותר של אנשים המזדהים עם הבדל גלוי."

קאפרי מקפרסון-נואל (משמאל) | "סבוכים יחד על ידי כיפוף, סלילים ודאגה. חשיבות האחווה השחורה והשיער השחור היא נושא עשיר ורב-שכבתי ששוזר יפה זהות, מורשת וחיבור.

אנחנו המגנים של עצמנו ושל התרבות שלנו. עלינו לעמוד מאוחדים. היו גאים."

סטיבן איליף (מימין) | "הצילום הומצא בשנות ה-30 של המאה ה-19, בדיוק כשהקהילה החירשת החלה לצוץ. ובכל זאת, מאתיים שנה מאוחר יותר, חירשים עדיין כמעט בלתי נראים בקאנון הצילום האמנותי. הפרויקט שלי "פסיפס חירשים" עוסק כולו בשינוי זה… אני מעריצה גדולה של אמנית המיצגים בשפת הסימנים שרה אדדג'י על האופן שבו היא הופכת את חירשות להצהרה אופנתית מגניבה

https://aestheticamagazine.com/portrait-of-britainwinners-announced/

אני תוהה, האם אצלינו יהיה גוף שיווקי ואומנותי, אמיץ, שיקדם עשייה מסוג זו לטובת שיקוף תמונת מראה של הפסיפס שמהווה את החברה הישראלית ?