להרשמה

כשהדוגמניות של פיקסו פתחו את הפה

והפעם דוגמנית העל נעמי קמבל, שמשתפת מניסיון חייה

התערוכה מוצגת בין ה-14 בפברואר ל-15 במרץ 2026, בגשטאט, שוויץ. https://www.tarmak22.com/

נעמי קמפבל, דוגמנית העל וכעת גם ציירת, משתפת את קהילת שוחרי האומנות בפרשנות ייחודית ומלאת חיים לסדרת "הצייר והמודל שלו". היא בוחנת את הנעשה בסטודיו במרחב ה"מקודש" והאינטימי של פיקאסו למול מושא ציוריו משנות ה-60, על ידי פרשנות העבודות דרך עדשתה של מוזה מקצועית שחיה את חייה מול המצלמה.

קמבל מציעה מבט עכשווי על המורכבויות המגדירות את "הציור והמודל", את טבעו של הייצוג ואת כוחו המפתה של מה שנותר ממש מעבר להישג ידם של האמנים. שהרי מלאכת הציור היא תרגום המציאות התלת ממדית לדו ממדית…..

התמה של התערוכה היא במתח שבין הגלוי לפרטי, בדינמיקת הכוח של המבט ובפגיעות של הנושא. קמבל מעצימה את נוכחות הדוגמנית ביצירה ומאפשרת לנו לשמוע, לראשונה, את החוויות שעברה. במפגש הנוכחי המיקוד עבר מהצייר, יוצר הייצרה, אליה – הדוגמנית.

רגע של תזכורת חשובה בניתוח יצירת האומנות: אנו רואים ביטוי או ייצוג של חוויה שעברה פרשנות של היוצר והיא מעובדת ומתווכת עבורנו, הצופים.

שיתוף פעולה זה בין יוצרי התערוכה לנעמי קמבל למיוחד מכיוון שהוא מסיט את האירוע המקובל מה"ביקורת האומנותית" של היוצר והיצירה.

כעת הזרקור על יחסי הכוחות במרחב הסטודיו בין 2 א.נשים ומשך שהותם בצוותא: האינטימיות, התשוקה וכוח, כשהפעם מנקודת מבטה של המתואר\ת.

נעמי קמבל, שדמותה מוכרת בזכות אלפי צילומים בעולם הפרסום, משתפת היבטים מרכזיים בחוויה שלה, כמושא להתבוננות והערצה:

פרספקטיבה ייחודית: קמפבל מגשרת על הפער בין הנושא לאמן, ומציעה הרהורים על מה המשמעות של להיות מרומם ומוגבל על ידי המבט.

היא הייתה ועודנה מושא להערצה. היא הוחפצה וחדלה מלהיות בת אנוש ובת תמותה אלא סמל, סימן, אייקון ומושא לחיקוי. רחב של הקיום שלה ביצירת האומנות  הוגבל ע"י גודל הפורמט והאופן בו תועדה.

מיקוד נושאי: התערוכה מדגישה את עבודות שנות ה-60, בהן פיקאסו בוחן את הדינמיקה בין אמן למודל בסגנון עז, מהיר ואקספרסיבי.

קשר אישי: בהתבסס על הקריירה שלה, קמפבל מנתחת את "החזקה והמרחק" ביחסים בין הצייר למוזה שלו, ז'קלין רוק.

קבוצת עבודות זו, שצוירה בין השנים 1963 ו-1965, מסמנת רגע מכונן של התבוננות פנימית וחופש יצירתי בסוף הקריירה של פיקאסו. הוא התגורר בביתו האחרון, נוטרדאם-דה-וי, מוז'ין, עם אשתו ז'קלין רוק בתקופה זו, ופנה לפעולת הציור כנושא העיקרי שלו.

הבדים בסדרה זו מתארים וריאציות של סצנה אחת: אמן ליד כן הציור שלו עם דוגמנית.

באמצעות פרשנויות ציוריות שונות של התוכן, פיקאסו חוקר את הקשר המורכב בין אמן לנושא   ובוחן את הדינמיקה של מושגי עיבוד המציאות , תשוקה וכוח הפועלים יחד.

פלטת הצבעים החיה והחסכוניות בה משתמש פיקאסו לאורך סדרה זו של שנות ה-60 משקפים דחיפות ועוצמה אקספרסיבית שאין שני לה בציוריו הקודמים בנושא.

על פני סדרת קנבסים זו, הצופים מוצאים את פיקאסו מבצע את מה שיוכח כחקירה הקיומית הממוקדת ביותר שלו על תהליך היציר: הסטודיו הפך למעבדה ופיקסו הופך למדען חוקר ששם את עבודתו תחת המיקרוסקופ.

יחסיו של פיקאסו לז'קלין, המוזה האהובה עליו, מהווים רקע חשוב לסדרה זו.

בשל גילו ופרסומו של פיקאסו, הזוג אימץ קיום מתבודד יחסית בנוטרדאם-דה-וי, ובבידודם, חיי היומיום שלהם היו שלובים זה בזה באופן בלתי נפרד.

למרות שז'קלין לא נהגה לדגמן עבור פיקאסו, היא נותרה נוכחות מתמדת, והפכה לנושא של מאות ציורים, רישומים, הדפסים ופסלים יחד.

יתר על כן, ניהולה המסור של עולמם הביתי של בני הזוג אפשר לפיקאסו לשמור על הקצב הקפדני של עבודתו לאורך שנותיו האחרונות.

הקרבה האינטימית של שתי הדמויות בקבוצת ציורים זו – כאשר דוגמה אחת משנת 1964 אף מתארת ​​את גופה של הדוגמנית מתמזג עם בד הציור של האמן – עשויה להעלות על הדעת את השזירה המקבילה של אמנות ואהבה בתוך נישואיהם.

כאשר הצייר והדוגמנית מתבוננים זה בזה בתורם, מתעוררים מתחים בין חושניות להתבוננות מנותקת, כוח וכבוד.

כפי שקמפבל מציין, "ציוריו של פיקאסו מזכירים לנו שאינטימיות אינה דורשת גישה ונגישות.

דווקא ההגבלות שנכפות על ידי המציאות –  מובילות לחוויה שהיא חזקה ממה שלעיתים מתגלה".

באמצע שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הוא עסק בפרשנות שלו ליצירות מופת מתולדות האמנות – בבחינת סוגיית הראייה\התבוננות.

פיקסו בחר יצירות מופת מתולדות האומנות אותן תיווך ותרגם לשפתו  שלו.

היצירות חוקרות את הסוגייה "מי שולט במבט וכיצד הוא מעצב אותנו?"

המקור:  1834 "נשות אלג'יר" של אז'ן דלקרואה

העיבוד של פיקסו:

המקןר:

" לַאס מֶנִינַאס (בספרדית: Las Meninas‏, עלמות החצר; 1656)" של דייגו ולאסקז,

העיבוד של פיקסו:

המקור: "ארוחת הבוקר  על הדשא" של אדואר מאנה

פיקסו:

האם פיקסו בחר לעבד את יצירות האומנות המונומנטליות מתוך מקום רגשי בו רצה להתריס כנגד אבותיו הרוחניים או מתוך ידיעה שדווקא עיבוד ואיבוד היצירות המקוריות ימשוך תשומת לב ויחזיר את שמו לשיח הציבורי? שהרי אם אינך נושא שליחה, נשכחת.

v

Portrait of Britain

רגע של רקע:

הממלכה המאוחדת מהווה את הציר המרכזי של 54 מדינות חבר העמים הבריטי,

שכולל את רוב המדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה .

Portrait of Britain  היא  היוזמה הושקה בשנת 2016 כדי להציג את הגיוון של בריטניה המודרנית:

העשייה הזו מייצגת מיזם חינוכי\תרבותי\סוציולוגי לקידום הכלה, שקט, שלום, שותפות ודו קיום במרחב הציבורי.

המיזם עונה על צורך ממשי כיוון שהמציאות איננה כך ורק חינוך לאורך זמן ישנה את המציאות.

בכל חודש ינואר מידי שנה, הרחובות הראשיים, תחנות הרכבת ומרכזי הקניות של בריטניה הופכים לגלריה לאמנות ציבורית  וחינמית תודות לתרומת מסכי הפרסומת של חברת JCDecaux   בשיתוף British Journal of Photography.  זו חשיבה שנובעת מהחלטה ערכית וכלכלית להנגיש את אוספי המוזיאונים לעם כחוויה חינמית, לכל.

הצילומים שהוגשו לתחרות נשפטו על ידי בעלי מקצוע מארגונים מובילים כמו BAFTA  , London Photo  ואמנים  ידועים ביניהם דניס מוריס ורנה מאטיק.

פגשנו עשרה מתוך  100  הצלמים הזוכים, ואנחנו מזמינים אתכם לשמוע מה היה להם להגיד לנו על הזכייה:

קירטנה רג'יב (משמאל) | "כאשר קייט פנתה לראשונה לשיתוף פעולה, דנו כיצד נוכל למזג אופנה ותרבות בצורה שתרגיש כנה ואישית מאוד. קייט [דיברה] על המורשת הגיאנית-קריבית שלה ומה המשמעות שלה לגדול בריטית תוך נשיאת האמת והיופי של שורשיה."

ג'ק לוסון (מימין) | "אלווירה הייתה בעלת חנות עצמאית ברחוב קלאפהאם היי. כל מי שהלך ברחוב הזה יזהה את חוש הלבוש המושלם שלה ואת חיוכה המדבק. לרוע המזל, כמו חנויות עצמאיות רבות, היא נסגרה כעת והיא עוד חנות ריקה ברחוב ראשי."

קימארה אקינפלומי (משמאל) | כאשר אקינפלומי אובחנה כחולת סרטן בשנת 2019, חייה כספורטאית צעירה השתנו. במהלך תקופה זו, אחותה, קייטלין, דחפה את גופה לקצה גבול היכולת באמצעות ריצה תחרותית. לאחרונה היא העצימה את קימארה להשתמש גם בריצה כמקור לריפוי. "לראות את אחותי מסוגלת לדחוף את גופה מזכיר לי את הדם והדנ"א שלי, ולמה אני מסוגלת. בגלל קייטלין, אני רוצה לתבוע את גופי, לתת לו את האהבה והכוח שמגיעים לו. היא מודל לחיקוי שלי."

וונדי קאריג (מימין) | "נגנית כלי ההקשה והמלחינה בייביי וואנג שימשה מחדש יריעת מתכת שהושלכה ביצירה מוזיקלית חדשה שחוגגת את רומני מארש. המתכת נמצאה על רעפי הגג ליד דנג'נס."

ריצ'י אלדר (משמאל) | "דיוקן של אלאא, חברה באגודת הנשים המוסלמיות של אדינבורו. תמונה זו לקוחה מהפרויקט התיעודי שלי "אמונה", הבוחן את מגוון החוויה והזהות הדתית באדינבורו. עבודה זו מבקשת לטפח הבנה עמוקה יותר של האופן שבו רוחניות מעצבת את חיי היומיום, התרבות והקהילה. היא מדגישה את הביטויים הייחודיים של הדת בקהילות שונות, וחוקרת את הצומת שבין אמונה לזהות אישית."

לוצ'ו דאווילה (מימין) | "פאנסקה – פרק 4: הטרגדיה לה סנטיסימה שואבת את "לה מאמא נגרה", חגיגה סינקרטית המשלבת מסורות ילידיות, ספרדיות ואפריקאיות בלטקונגה, אקוודור. היא מושרשת בטראומה קולוניאלית ובמסירות געשית, ומכבדת את "לה בתולה דה לה מרסד" – לה זוכה נזק עצירת ההתפרצות של קוטופקסי בשנת 1742 – באמצעות טקס של התנגדות, אמונה וטרנספורמציה פרפורמטיבית."

נטשה שוקרי (משמאל) | "קסטורי נולדה להורים הודים. למרות שחיה את חייה בבריטניה, התרבות ההודית הייתה מושרשת עמוק בחינוכה והיא חלק חשוב ביותר מזהותה."

סטפני סיאן סמית' (מימין) | דיוקנה של קריסטל מרשל של סמית' הוא חלק מקמפיין "משנים פנים", אשר "מבקש לשנות תפיסות בתקשורת ובחברה, תוך קידום נראות וייצוג גדולים יותר של אנשים המזדהים עם הבדל גלוי."

קאפרי מקפרסון-נואל (משמאל) | "סבוכים יחד על ידי כיפוף, סלילים ודאגה. חשיבות האחווה השחורה והשיער השחור היא נושא עשיר ורב-שכבתי ששוזר יפה זהות, מורשת וחיבור.

אנחנו המגנים של עצמנו ושל התרבות שלנו. עלינו לעמוד מאוחדים. היו גאים."

סטיבן איליף (מימין) | "הצילום הומצא בשנות ה-30 של המאה ה-19, בדיוק כשהקהילה החירשת החלה לצוץ. ובכל זאת, מאתיים שנה מאוחר יותר, חירשים עדיין כמעט בלתי נראים בקאנון הצילום האמנותי. הפרויקט שלי "פסיפס חירשים" עוסק כולו בשינוי זה… אני מעריצה גדולה של אמנית המיצגים בשפת הסימנים שרה אדדג'י על האופן שבו היא הופכת את חירשות להצהרה אופנתית מגניבה

https://aestheticamagazine.com/portrait-of-britainwinners-announced/

אני תוהה, האם אצלינו יהיה גוף שיווקי ואומנותי, אמיץ, שיקדם עשייה מסוג זו לטובת שיקוף תמונת מראה של הפסיפס שמהווה את החברה הישראלית ?

רקע היסטורי ותרבותי

אוסקר קוקושקה, אחד מהציירים והסופרים הבולטים של האקספרסיוניזם האוסטרי, פגש את אלמה מאהלר בתחילת המאה ה-20 בווינה – מרכז תרבותי רוחש חיים, שבו נפגשו אמנים, מלחינים, סופרים ומדענים. אלמה, מוזיקאית ומלחינה מוכשרת, הייתה אלמנתו של גוסטב מאהלר ומוקד משיכה ליוצרים ואינטלקטואלים רבים.

הקשר הרומנטי והאמנותי

היחסים בין קוקושקה לאלמה מאהלר היו סוערים, מלאי תשוקה ויצירתיות, אך גם כאב, קנאה וחוסר יציבות. קוקושקה ראה באלמה את המוזה העליונה שלו, והקשר ביניהם השפיע עמוקות על יצירתו, במיוחד על הציור המפורסם "הכלה הרוחנית" (Die Windsbraut) שבו תיאר את עצמו ואת אלמה בחיבוק סוער, כמעט מיסטי. זהו זיכרון מטיול באיטליה כאשר שטו בסירה יחידו. הקשר ביניהם לא היה שוויוני – קוקושקה היה אובססיבי כלפי אלמה, בעוד היא שמרה על עצמאות ובחרה שלא להקדיש את חייה לאמן אחד בלבד. היחסים היו מלאים במתח מתמיד, כאשר אלמה הפילה את הריונותיה וסירבה להינשא לו, דבר שהוביל לשיברון לבו של קוקושקה.

היבטים פסיכולוגיים ותרבותיים

קוקושקה תיאר את יחסיו עם אלמה כמלחמה פנימית: מצד אחד, היא הייתה עבורו מקור השראה עז, אך מצד שני, דמות חמקמקה ובלתי מושגת. יש הסבורים כי דמותה של אלמה שימשה לו כמראה לשאיפותיו ולפחדיו, וכסמל למאבק הנצחי בין אמן ליצירתו. אלמה, לעומת זאת, הייתה דמות מרכזית בסצנה הבוהמיינית של וינה, ידועה בקשריה הרבים עם אמנים גדולים. היא לא נכנעה בקלות לרגשותיו של קוקושקה, והעדיפה לשמור על עצמאותה הרגשית והחברתית. הדבר תרם להחרפת תחושת הטרגדיה בקשר ביניהם.

סיום היחסים והשלכותיהם

סיום מערכת היחסים היה טראומטי עבור קוקושקה. באחת התגובות המפורסמות שלו לפרידה, הזמין בובה בדמותה של אלמה, במטרה להשיב לעצמו את נוכחותה, אך במהרה גילה כי אין בכך נחמה של ממש. הפרידה הותירה בו חותם עמוק, והשפיעה על יצירתו בשנים שלאחר מכן. מערכת היחסים בין קוקושקה לאלמה מאהלר נחשבת לאחת הדרמטיות והטעונות בתולדות התרבות המודרנית. היא מסמלת את המתח שבין תשוקה אמנותית לאהבה אנושית, בין רצון לאחוז במושא ההשראה לבין הצורך לשחרר ולקבל את גבולות המציאות.

סיכום

היחסים בין קוקושקה לאלמה מאהלר היו מורכבים, מלאי עוצמה ורגש, אך גם כאב ואובדן.

הם משקפים את רוח התקופה, שבה אמנים חיפשו משמעות, חוויות קיצון והשראה במערכות יחסים סוערות. הקשר ביניהם הפך לאגדה תרבותית, המספרת על מחירים אישיים שהאמנות והאהבה גובות.

מוזמנים להרצאה בזום ה 26.12.25

מסע ביצירתו והשפעתו של אחד מהאמנים המשפיעים במאה ה-20

מבוא

דייוויד הוקני, יוצר הומוסקסואל בינלאומי, נחשב לאחד מהאמנים הבריטיים החשובים והמשפיעים של תקופתנו. יצירתו נפרשת על פני שבעה עשורים וכוללת ציור, צילום, עיצוב גרפי ואף עבודות דיגיטליות פורצות דרך. הוקני ידוע בשימושו הנועז בצבע, התייחסותו לאור, וביכולתו לחדש ולהפתיע בכל שלב של הקריירה שלו.

ראשית הדרך והשראות

דייוויד הוקני נולד ביולי 1937 בברדפורד, אנגליה. כבר בילדותו גילה עניין רב באמנות ובציור, שאותו טיפח בבית הספר לאמנות של ברדפורד ובהמשך ב"רויאל קולג' אוף ארט" בלונדון. שנות לימודיו הושפעו מתנועות אמנותיות כמו אקספרסיוניזם מופשט, פופ ארט וריאליזם, אך הוא פיתח במהרה סגנון אישי ייחודי המערב נגיעות פואטיות וצבעוניות עשירה.

פריצת הדרך בארה"ב

בשנות השישים עזב הוקני את בריטניה ונסע ללוס אנג'לס, שם מצא השראה חדשה בנופים, באור ובתרבות האמריקנית. הפתיחות התרבותית של תרבות הלהט"בים הקליפורני קסמה לו. אחת הסדרות המזוהות איתו ביותר היא סדרת "בריכות השחייה" – ציורים צבעוניים בהם הוא מתאר בריכות, בתים מודרניים ודמויות בסצנות יומיומיות, הממחישות את האופטימיות והחופש של קליפורניה. הבוהק בשל האור המדברי גרם לו לעבור ולהשתמש בצבעי אקריליק.

חדשנות טכנולוגית ויצירה דיגיטלית

הוקני ידוע באומץ לבו לאמץ טכנולוגיות חדשות כאמצעי ביטוי אמנותי. כבר בשנות השמונים החל להתנסות בצילום, קולאז'ים דיגיטליים ואפילו ציור באמצעות אייפד. הוא יצר עבודות רבות בעזרת אמצעים דיגיטליים, ופרץ גבולות בין מדיומים מסורתיים לעולמות הדיגיטל והמדיה החדשה.

תרומתו והשפעתו על עולם האמנות

הוקני נחשב לא רק לאמן פורץ דרך אלא גם למורה ומבקר אמנות. ספריו, הרצאותיו ומאמריו תרמו רבות להבנת האמנות המודרנית והקשר שבין עין, טכנולוגיה ותפיסת המציאות. רבות מיצירותיו מוצגות במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם והוקני ממשיך ליצור ולהשפיע עד היום. השנה עלתה תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון לואי ויטון בצרפת.

סיכום

דייוויד הוקני הוא דמות מופת בעולם האמנות – אמן שמביט אל העולם בעיניים סקרניות, חוקר, מתנסה ומחדש. יצירתו משלבת בין מסורת לחידוש, בין צבע לאור, בין מציאות לדמיון, ונותנת השראה לדורות של אמנים וחובבי אמנות ברחבי העולם.

מוזמנים לצפות בהרצאה ולהצטרף לקהילה שלנו !

הפעם מדברים על ריצוף: חיפוש קרמיקה לשיפוץ הוביל למחקר על עיצוב רצפות רומית

לאחרונה שיפצנו את חדר הרחצה ביחידת ההורים. בתחילת הדרך, היה לי מושג כללי מה אני מחפשת, עד שהגעתי לראות את המבחר האינסופי של צבעים, מרקמים  וגדלים. השפע היה מסחרר. אז אני עוצרת, לוקחת אויר ומתחילה לחפש השראה מעיצובים מהעבר. כיוונתי אל מבנה ירושלמי שייצג איכות ועיצוב מדויק, בית המקדש של הורדוס. ריצוף בית המקדש השני בשלבו ההרודיאני, כפי שנחשף משברי opus sectile  בסינון העפר מהר הבית, נחשב לאחת הדוגמאות המרשימות ביותר לטכניקת ריצוף יוקרתית בתקופה הרומית־הלניסטית.

אף שהמקדש הירושלמי לא היה מבנה רומי במובן התרבותי או הדתי, הארכיטקטורה שלו הושפעה רבות מהשפה הסגנונית של האימפריה.

כדי להבין את ייחודו של הריצוף במקדש, כדאי להשוותו לאתרים מקבילים ברחבי האימפריה – וילות, ארמונות ומתחמי פולחן – שבהם מופיעה אותה טכניקה באופנים שונים.

Opus Sectile  – שפה אדריכלית של יוקרה BACK TO BASIC

Opus sectile  היא שיטת ריצוף שבה אבנים צבעוניות, שיש ופורפירי נחתכים לצורות מדויקות ומורכבות — משולשים, עיגולים, ריבועים, כוכבים — ומורכבים לתבניות גאומטריות עשירות.  כבר במאה הראשונה לפנה״ס ואילך הפכה טכניקה זו לסמן סטטוס ברומא ובמחוזות ההלניסטיים. היא נועדה להרשים, להדגיש עושר, וליצור תחושת עומק וסדר קוסמי.

ריצפת המקדש בירושלים

הורדוס, שביקש להפוך את ירושלים למרכז מפואר הראוי למלכותו, ייבא אומנים וחומרים מרומא ומהמזרח. שברי הרצפה שהתגלו מלמדים על שימוש באבנים יקרות: שיש לבן, אבן שחורה, חלמיש אדמדם וירקרק. הדגמים המובהקים כוללים משולשים סימטריים (“משולשי הורדוס”), ריבועים משולבים במעוינים, ודגמי כוכבים א־סימטריים — כולם מורכבים בדיוק גאומטרי יוצא דופן. מערך זה התאים לאדריכלות הטקסית של העזרה, ונועד לייצר חוויה חזותית שמרוממת את קדושת המקום דרך סדר והרמוניה.

התפיסה העיצובית במקדש משלבת בין המודרנה האימפריאלית לבין הרעיון היהודי של קדושה ומחיצה: הרצפה מרהיבה, אך אינה מצוירת בדמויות או סמלים — בניגוד למבנים רומיים רבים. ממליצה שתבקרו כאן להעשיר את הידע בתחום:

What the Temple Mount Floor Looked Like

וילות רומיות באיטליה: פומפיי והרקולניאום

בווילות העשירות של פומפיי והרקולניאום באיטליה מופיעים דגמים דומים מאוד לטכניקה ההרודיאנית: שילובי משולשים וריבועים בעלי צבעים מנוגדים, לעיתים עם מסגרות שיש אדומות וצהובות. עם זאת, הריצופים האיטלקיים כוללים לעיתים קרובות דמויות, צורות טבעיות או אפקטים של “אשליה אופטית” (כמו דגמי תלת־ממד). המקדש הירושלמי נמנע מכל דמות או אשליה – בהתאם לאיקונוקלסטיות היהודית.

ארמון הפלטין ברומא

בארמונות הקיסריים בפלטין ניתן לראות ריצופי opus sectile מפוארים במיוחד, עם שימוש נרחב ב־porphyry  אדום, serpentine ירוק ושיש יווני כחול. הדגמים מורכבים במיוחד, וכוללים כוכבים, מעגלים משובצים וקומפוזיציות סימטריות ענקיות. מבחינת טכניקה וחומרים, ריצפת המקדש קרובה ברמת האיכות לארמונות הפלטין יותר מאשר לווילות הפרובינציה — דבר המצביע על כוונת הורדוס להעמיד את המקדש בשורה הראשונה של מבני העולם העתיק.

בתי מרחץ רומיים ומקדשים הלניסטיים

בבתי מרחץ כמו קרקלה או טראיאנוס (בשלבים מוקדמים יותר) מופיעים ריצופי opus sectile  גדולים עם דגמים גאומטריים אגרסיביים, לעיתים בצבעים חזקים. לעומת זאת, הריצוף ההרודיאני משתמש בפלטת צבעים מתונה יותר ומקפיד על סדר צורני מאופק — מה שמדגיש את השוני בין מקום טקסי־קדוש לבין מוסדות פנאי ציבוריים.

סיכום

ריצפת בית המקדש ההרודיאני בירושלים משתלבת בבירור במסורת הרומית של ריצופי יוקרה מבוססי opus sectile, אך מפתחת גרסה ייחודית: מדויקת, מאופקת, חפה מדימויים, ומכוונת להעצים את הקדושה.

השוואה עם וילות איטלקיות, ארמונות הקיסרים ומבני ציבור מלמדת כי מבחינת טכניקה ואיכות — המקדש עמד בשורה אחת עם המבנים המפוארים ביותר באימפריה, אך שמר על אופי טהור ורוחני המייחד אותו באופן חד-משמעי.

ולעניינינו הפרטי, אריחים לחדר הרחצה מצאתי בחנות קטנה ונהדרת בהוד השרון.

https://www.bait-hapceafas.co.il/

זה הכיוון שבחרתי ……..קרנבל של צבע ודגם גיאומטרי חוזר

מיועד לכל מי שרוצים מראה אחר מהמצוי בכל החנויות. תמסרו ד"ש.

ביבליוגרפיה:

https://cityofdavid.org.il/wp-content/uploads/2022/12/%D7%96%D7%90%D7%91-%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%91%D7%9F-scaled.jpg

https://tmsifting.org/en/wp-content/uploads/sites/2/2021/10/reconstructed-Opus-Sectile-tiles-from-the-Temple-Mount-440.jpg

https://tmsifting.org/en/wp-content/uploads/sites/2/2020/12/opus-reconstruction-c-440.jpg

https://www.thisiscolossal.com/wp-content/uploads/2021/02/inrap-1.jpg

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/49/Villa_Adriana_Opus_Sectile_Piccole_Terme.jpg/330px-Villa_Adriana_Opus_Sectile_Piccole_Terme.jpg

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/93/Mosaic_floor_from_a_bathhouse_in_Herod%27s_palace_-_Google_Art_Project.jpg/1977px-Mosaic_floor_from_a_bathhouse_in_Herod%27s_palace_-_Google_Art_Project.jpg

בימי חמישי, בין השעות 19:15-18:00, ב-Zoom
מועדי המפגשים: 8.1.26 / 5.2.26 / 5.3.26 / 26.3.26
שימוש בקוד הנחה: "כנרת" מקנים הנחה למחיר הנמוך – 320 ₪

הילדים הרעים והרעות של עולם האמנות

ביצירת סרטון שמתלווה לשיר מושקעת מחשבה רבה.

התוכן של הסרטון יכול לתמוך ולחזק את מילות השיר או להיות מנותק ממנו.

הפנייה לעולם האומנות ע"י התסריטאים והבימאים של הסרטונים מתבקשת.

בואו נבחן כמה דוגמאות:

1. Starry Night – וינסנט ואן גוך / Vincent – Don McLean
2. Mona Lisa – לאונרדו דה וינצ’י / Mona Lisa – Nat King Cole
3. Marilyn Diptych – אנדי וורהול / Candle in the Wind – Elton John
4. Guernica – פבלו פיקאסו / Guernica – The Stone Roses
5. The Birth of Venus – סנדרו בוטיצ’לי / Venus As a Boy – Björk
6. Nighthawks – אדוארד הופר / When I Think of You (קליפ) – Madonna
7. דיוקן עצמי של וורהול / Andy Warhol – David Bowie
8. The Coronation of Napoleon – ז’אק לואי דוד / Apesht* – Beyoncé & Jay-Z
9. Liberty Leading the People – אז’ן דלקרואה / Viva la Vida – Coldplay
10. The Persistence of Memory – סלבדור דאלי / Time – Culture Club
11. Ophelia / סר ג'ון אוורט מיליאס-The Fate of Ophelia– Taylor Swift.
12. VOGUE– / הצילומים בכתב העת  VOGUE – מדונה
13. #arthistory_meets_popcultureתבקרו באינסטגרם

מזמינה אתכם לחפש את היצירות והסרטונים ולהנות מאומנות משובחת

אדולף וולפי  (Adolf Wölfli) ) האמן השווייצרי  (1864–1930) שהיה מאושפז 35 שנים במוסד לחולי נפש הפך לצייר מוכר בעולם תודות לפסיכיאטר שלו!

במוסד צייר למעלה מ 25 אלף יצירות. אדולף וולפי נולד ב־1864 בברן, שווייץ, למשפחה ענייה מאוד. ילדותו הייתה קשה — אביו נטש את המשפחה ואמו מתה כשהיה בן צעיר. הוא נדד בין עבודות מזדמנות וחווה עוני קיצוני, אלימות ובדידות.

בתמונת הנושא: דיוקן עצמי של הקדוש אלדוף

ב־1895 נאסר על תקיפות מיניות ונשלח לבית המשוגעים וולדאו (Waldau Asylum) ליד ברן, שם בילה את שארית חייו עד מותו ב־1930. במהלך שהותו במוסד הפסיכיאטרי, החל וולפי ליצור עולם שלם ומורכב על נייר:

• הוא צייר, כתב והלחין, ויצר יקום פנטסטי פרטי שבו הוא הגיבור — “Saint Adolf II”.
• יצירתו המרכזית נקראת “From the Cradle to the Grave” (מ־1908 ואילך) —     אפוס עצום בהיקפו, בן כ־25,000 עמודים (!) של טקסטים, ציורים, מפות ומוזיקה.
• סגנונו מאופיין בקומפוזיציות צפופות מאוד, סימטריות, עם דימויים גאומטריים, דמויות, סמלים ומילים משולבות זו בזו.

• וולפי נחשב אחד האבות של זרם ה–Art Brut (אמנות גולמית  כפי שהגדירו ז'אן דובופה ואחרים — אמנות של אנשים מחוץ לממסד התרבותי, במיוחד חולי נפש.
• עבודותיו נשמרות כיום ב־מוזיאון האמנות של ברן (Kunstmuseum Bern) באוסף מיוחד בשם Adolf Wölfli Foundation.
• אמנים מודרניים רבים — כולל סוריאליסטים ואמנים עכשוויים — רואים בו השראה לאמנות אינטואיטיבית, טוטאלית ומנותקת מהשכלה אמנותית פורמלית.

אצל אדולף וולפי כמעט כל סמל ודימוי הוא חלק ממערכת פנימית מורכבת, כמעט דתית או מיתולוגית פרטית. הוא יצר יקום שלם על הנייר, עם חוקים, גיבורים, ערים, מטבעות, מוסיקה וכתבים — הכול בהקבלה לעולם “האמיתי”, אך במבנה סימבולי אישי לחלוטין. בעולם שיצר הוא המרכז, הריבון והשליט.  להלן פירוט של הסמלים והדימויים החוזרים המרכזיים ביצירתו:

1 . הדמות של  "Saint Adolf II"- הקדוש אלדולף. הדמות שבדה היא של גיבור, מושיע, קדוש, לעיתים גם שליט או אל. באמצעות הדמות הזו וולפי יוצר לעצמו תיקון ביוגרפי — במקום אדם דחוי ומאושפז, הוא בורא את עצמו מחדש כגיבור עליון שמציל את היקום. הוא העניק לדמות הגיבור ביטוי חזותי: כצלב, פרצוף סימטרי, או סמל קונצנטרי באמצע הקומפוזיציה.

כדי לפרוץ את קירות תאוי בנה קוסמולוגיה שלמה, מעין יקום דמיוני שבו הוא מטייל בין עולמות, מדינות ויבשות מומצאות (למשלThe Holy Saint Adolf Giant Kingdom). ):

מפותיו נראות כמו קלידוסקופ צפוף: צורות גאומטריות, שמות, חצים, מבנים ספירליים. ליצירה הזו המשמעות שמייצגת  צורך בסדר ובשליטה בעולם פנימי כאוטי. המפה היא גם ביטוי לאובססיה לקצב ולמבנה — ניסיון להכניס את הטירוף למסגרת.

כששילב ביציתו תווים, מנגינות ומספרים הוא יצר ותרגם את העולם לסימפוניה — לשלב בין ציור, שפה ומוזיקה לתוך יצירה אחת טוטאלית (Gesamtkunstwerk).

מבנה היצירה: כמעט כל קומפוזיציה שלו נבנית סביב ציר מרכזי, עם חזרתיות אינטנסיבית של אלמנטים. המשמעות: שליטה וכישוף — הסימטריה היא דרך ליצור סדר פנימי מול כאוס נפשי.

הצורות המזכירות מנדלות מעידות גם על שאיפה לגאולה רוחנית או טרנספורמציה. הוא יצר עולם כלכלי שמתבסס על הדיוקן שלו. האופן זה העניק ערך לעצמו .“כלכלה חלופית” שבה הדמיון הוא המטבע.

"הדימון יוצר גן עדן מגיהינום וגהhנים ומגן עדן" “The mind is its own place, and in itself can

make a heaven of hell, a hell of heaven.”

― John Milton, Paradise Lost

ב-11 ביולי, עורכת ה"Zeit Magazin" אליסה פפלגר הזמינה אותי, דרך הגלריה שלנו, לתרום 15-20 הרהורים קצרים על ההצעה "מה הייתי רוצה לדעת על גרמניה מוקדם יותר" עבור טור בגיליון קיץ עתידי. לאחר מכן כתבתי והגשתי את המאמר. ב-23 ביולי, בתגובה לבקשת ה"Zeit Magazin" להרהורים נוספים בנימה אישית וקלילה יותר, סיפקתי תרומות נוספות. יומיים לאחר מכן, הוצגה לנו לראשונה גרסה מקוצרת וערוכה על ידי פפלגר, ומיד לאחר מכן הודיעו לנו שעורך ה"Zeit Magazin" יוהנס דודזיאק – המנהל המפקח של פפלגר – סקר את הטור, ביטל את פרסומו והזמין תרומות חדשות מכותבים אחרים במקום זאת.
שורה תחתונה: התרבות והעם הגרמני חלולים!

להלן המאמר המלא והמתורגם:

"מה ich gern früher über Deutschland gewusst hätte"
מאת איי וויווי

חברה הנשלטת על ידי תקנות, אך חסרה שיפוט מוסרי אישי, מסוכנת יותר.
חברה שמעריכה ציות מבלי לערער על סמכות, נידונה להפוך למושחתת.
חברה שמודה בטעויות אך מסרבת להרהר במקורותיה, מחזיקה במוח עקשן וקהה כמו גרניט.
כאן, ברחוב שומם, אנשים עוצרים בצייתנות ברמזור אדום. אף מכונית לא נראית באופק.
פעם חשבתי שזהו סימן לחברה מפותחת מאוד. בליבה של הבירוקרטיה טמונה תמיכה קולקטיבית בלגיטימיות של הכוח, ולכן, אנשים מוותרים על שיקול דעתם המוסרי – או אולי מעולם לא פיתחו אחד כזה. הם נוטשים אתגרים. הם מוותרים על מחלוקת. כאשר שיחה הופכת להימנעות, כאשר אסור להזכיר נושאים, אנו כבר חיים תחת ההיגיון השקט של סמכותנות.
כאשר הרוב מאמין שהם חיים בחברה חופשית, זה לעתים קרובות סימן שהחברה אינה חופשית. חופש אינו מתנה; יש להיאבק בו מידי הבנאליות והשותפות השקטה עם הכוח.
כאשר אנשים חשים שכוח הוא מעבר לאתגר, הם מפנים את האנרגיה שלהם לסכסוכים טריוויאליים. ואותם טריוויאליים, יחד, מספיקים כדי לכרסם ביסודות הצדק של החברה.כאשר אירועים ציבוריים בעלי חשיבות רבה – כמו הפצצת צינור נורד סטרים – נתקלים בשתיקה מצד הממשלה והתקשורת כאחד, השתיקה עצמה הופכת למפחידה יותר מכל פצצת אטום.
עובדות מוכרות באופן חלקי, נשכחות במכוון, או נבלעות על ידי שתיקה קולקטיבית.
וכך אנו חוזרים על אסון – שוב ושוב, במחזורים. כאשר התקשורת הופכת למשרתת דעת הקהל, או נמנעת מקונפליקט כדי לשמור על חסד עם הכוחות הקיימים, היא הופכת לשותפה לסמכות.
מה שאנו מכנים שקרים אינו תמיד עיוותים של עובדות. מנהיגים פוליטיים מקבלים החלטות ספוגות בכישלון . זה משקף את המצב הפוליטי הרחב יותר של חברה שבה רוב האנשים ויתרו על מודעותם ואפילו על הסוכנות הבסיסית שלהם – מה שמאפשר למנהיגים כאלה לבצע את טעויותיהם בשמם.
כאשר חברה משתמשת בהבדלים לשוניים או באי הבנה תרבותית כתירוצים להדרה, היא עברה לצורה ערמומית יותר של גזענות. זו אינה דעה פוליטית – זוהי גישה, כתם בדם, שעובר מדור לדור כמו גנים.בירוקרטיה אינה רק איטית. זוהי בוז תרבותי. היא דוחה את האפשרות של דיאלוג. היא מתעקשת שבורות, מקודדת למדיניות, לא משנה כמה היא שגויה ולא אנושית, נותרה ההתנגדות הטובה ביותר נגד ניידות חברתית, נגד תנועה מוסרית. בחברה כזו, התקווה אינה במקומה. היא נכבית. באווירה הסובבת, רואים לא תרבות, אלא שבח עצמי; לא אמנות, אלא בידוד ויראת כבוד קולקטיבית לכוח. מה שחסר הוא כנות – כנות של רגש ושל כוונה. בסביבה כזו, אמנות שמתמודדת עם רגש אנושי אמיתי או חשבון נפש מוסרי כמעט בלתי אפשרית לייצר.
מקום שמשליך באופן שגרתי את המודעות העצמית ומוחק את הסוכנות האישית הוא מקום שחי תחת חומות ברזל של סמכותנות.
אין לי משפחה, אין לי מולדת, מעולם לא ידעתי מה זה להשתייך. אני שייך רק לעצמי. בנסיבות הטובות ביותר, העצמי הזה צריך להיות שייך לכולם. אני עדיין לא יודע מהי אמנות. אני רק מקווה שמה שאני יוצר ייגע בקצוותיה בזמן שזה נראה לא קשור לשום דבר. ולמען האמת, בנסיבות הטובות ביותר זה לא קשור אליי, כי ה"אני" כבר נמס לתוך הכל.
הדברים שנמצאים בגלריות, במוזיאונים ובסלוני אספנים – האם הם אמנות?
מי הכריז עליהם כך? על סמך מה? למה אני תמיד חש חשד בנוכחותם?
יצירות שמתחמקות מהמציאות, שנרתעות מוויכוח, ממחלוקת, מדיון – בין אם מדובר בטקסט,
בציור או במיצג – הן חסרות ערך. ובאופן מוזר, דווקא את העבודה חסרת הערך הזו החברה חוגגת הכי הרבה. אני מבין עכשיו: אנשים כמהים לכוח ולעריצות כפי שהם כמהים לאור שמש וגשם, כי נטל המודעות העצמית מרגיש כמו כאב. לפעמים, אפילו כמו אסון.
ברוב הנסיבות, החברה בוחרת את האנוכיים ביותר, הכי פחות אידיאליסטים בינינו לקחת על עצמנו את העבודה שאנו מכנים "אמנות" כי בחירה זו גורמת לכולם להרגיש בטוחים.
(בנוסף):
בברלין, אני נתקל בשוויינשאקסה ובשניצל הנמצאים תמיד, ואני מתקשה להאמין שמדינה כה מפותחת ומתועשת מציעה מבחר כה מונוטוני של מרכיבים. עוד יותר מבלבל הוא הריבוי הפתאומי של מסעדות סיניות – רובן מבוססות על אטריות, ופועלות ברמה קולינרית שכל סיני יכול בקלות להשיג בבית. מגוון האוכל ושיטות הבישול כה מוגבל כאן שאנשים מכל רחבי העולם חשים צורך לפתוח מסעדות: וייטנאמיות, תאילנדיות, טורקיות – מה שתרצו.
אבל החלק המחריד באמת? המספר העצום של מסעדות סיניות. אני יכול רק להניח שהן מאמינות שלא משנה מה יגיע לצלחת, לקוחות גרמנים יבואו בריצה. מול חלק מהמסעדות הללו, יש אפילו תורים ארוכים – אך האוכל שהם מגישים דומה מעט מאוד לשום דבר סיני שניתן לזהותו.
האוכל האהוב עליי בגרמניה הוא הלחם והנקניקיות – פשוט אי אפשר למצוא כאלה עם אופי כה ייחודי בשום מקום אחר. אני תוהה מדוע כל כך הרבה אנשים היו דוחסים את עצמם מרצון לבר קטן רק כדי לנהל שיחה ארוכה. מכיוון שאני לא דובר את השפה, אני יכול רק לדמיין שהצעירים שמגיעים לברלין היו מדברים על מועדונים. דברים כאלה היו כל כך פופולריים בארה"ב בשנות ה-70 וה-80.
ייתכן שהגרמנים הם האנשים היחידים שבאמת רחוקים ביותר מחוש הומור. ייתכן שזו תוצאה של כבוד עמוק שלהם לרציונליות. רק תסתכלו על נמל התעופה של ברלין או על הפרסומות למכוניות מרצדס-בנץ – אתם מתחילים להרגיש שחוסר ההומור שלהם הפך לסוג של הומור עצום בפני עצמו.