בלוג -

הזמנה לקורס להרחבת אופקים: נתעמק ביצירתם של אמנים והאמניות שבחרו לחרוג מהנורמות המקובלות ולערער על גבולות עולם האמנות, ונבחן מדוע, למרות זאת, הם זכו להכרה ולמקום של כבוד בתולדות האמנות.

בימי חמישי, בין השעות 19:15-18:00, ב-Zoom
מועדי המפגשים: 8.1.26 / 5.2.26 / 5.3.26 / 26.3.26
שימוש בקוד הנחה: "כנרת" מקנים הנחה למחיר הנמוך – 320 ₪

הילדים הרעים והרעות של עולם האמנות

השפעות עולם האומנות על עולם המוסיקה הקלה והפופ

ביצירת סרטון שמתלווה לשיר מושקעת מחשבה רבה.

התוכן של הסרטון יכול לתמוך ולחזק את מילות השיר או להיות מנותק ממנו.

הפנייה לעולם האומנות ע"י התסריטאים והבימאים של הסרטונים מתבקשת.

בואו נבחן כמה דוגמאות:

Starry Night – וינסנט ואן גוך / Vincent – Don McLean
Mona Lisa – לאונרדו דה וינצ’י / Mona Lisa – Nat King Cole
Marilyn Diptych – אנדי וורהול / Candle in the Wind – Elton John
Guernica – פבלו פיקאסו / Guernica – The Stone Roses
The Birth of Venus – סנדרו בוטיצ’לי / Venus As a Boy – Björk
Nighthawks – אדוארד הופר / When I Think of You (קליפ) – Madonna
דיוקן עצמי של וורהול / Andy Warhol – David Bowie
The Coronation of Napoleon – ז’אק לואי דוד / Apesht* – Beyoncé & Jay-Z
Liberty Leading the People – אז’ן דלקרואה / Viva la Vida – Coldplay
The Persistence of Memory – סלבדור דאלי / Time – Culture Club
Ophelia / סר ג'ון אוורט מיליאס-The Fate of Ophelia– Taylor Swift.
VOGUE– / הצילומים בכתב העת VOGUE – מדונה
#arthistory_meets_popcultureתבקרו באינסטגרם

מזמינה אתכם לחפש את היצירות והסרטונים ולהנות מאומנות משובחת

צייר מאושפז במוסד לחולי נפש זכה לתהילה תודות לפסיכיאטר שלו

אדולף וולפי (Adolf Wölfli) ) האמן השווייצרי (1864–1930) שהיה מאושפז 35 שנים במוסד לחולי נפש הפך לצייר מוכר בעולם תודות לפסיכיאטר שלו!

במוסד צייר למעלה מ 25 אלף יצירות. אדולף וולפי נולד ב־1864 בברן, שווייץ, למשפחה ענייה מאוד. ילדותו הייתה קשה — אביו נטש את המשפחה ואמו מתה כשהיה בן צעיר. הוא נדד בין עבודות מזדמנות וחווה עוני קיצוני, אלימות ובדידות.

בתמונת הנושא: דיוקן עצמי של הקדוש אלדוף

ב־1895 נאסר על תקיפות מיניות ונשלח לבית המשוגעים וולדאו (Waldau Asylum) ליד ברן, שם בילה את שארית חייו עד מותו ב־1930. במהלך שהותו במוסד הפסיכיאטרי, החל וולפי ליצור עולם שלם ומורכב על נייר:

הוא צייר, כתב והלחין, ויצר יקום פנטסטי פרטי שבו הוא הגיבור — “Saint Adolf II”.
יצירתו המרכזית נקראת “From the Cradle to the Grave” (מ־1908 ואילך) — אפוס עצום בהיקפו, בן כ־25,000 עמודים (!) של טקסטים, ציורים, מפות ומוזיקה.
סגנונו מאופיין בקומפוזיציות צפופות מאוד, סימטריות, עם דימויים גאומטריים, דמויות, סמלים ומילים משולבות זו בזו.

וולפי נחשב אחד האבות של זרם ה–Art Brut (אמנות גולמית כפי שהגדירו ז'אן דובופה ואחרים — אמנות של אנשים מחוץ לממסד התרבותי, במיוחד חולי נפש.
עבודותיו נשמרות כיום ב־מוזיאון האמנות של ברן (Kunstmuseum Bern) באוסף מיוחד בשם Adolf Wölfli Foundation.
אמנים מודרניים רבים — כולל סוריאליסטים ואמנים עכשוויים — רואים בו השראה לאמנות אינטואיטיבית, טוטאלית ומנותקת מהשכלה אמנותית פורמלית.

אצל אדולף וולפי כמעט כל סמל ודימוי הוא חלק ממערכת פנימית מורכבת, כמעט דתית או מיתולוגית פרטית. הוא יצר יקום שלם על הנייר, עם חוקים, גיבורים, ערים, מטבעות, מוסיקה וכתבים — הכול בהקבלה לעולם “האמיתי”, אך במבנה סימבולי אישי לחלוטין. בעולם שיצר הוא המרכז, הריבון והשליט. להלן פירוט של הסמלים והדימויים החוזרים המרכזיים ביצירתו:

1 . הדמות של "Saint Adolf II"- הקדוש אלדולף. הדמות שבדה היא של גיבור, מושיע, קדוש, לעיתים גם שליט או אל. באמצעות הדמות הזו וולפי יוצר לעצמו תיקון ביוגרפי — במקום אדם דחוי ומאושפז, הוא בורא את עצמו מחדש כגיבור עליון שמציל את היקום. הוא העניק לדמות הגיבור ביטוי חזותי: כצלב, פרצוף סימטרי, או סמל קונצנטרי באמצע הקומפוזיציה.

כדי לפרוץ את קירות תאוי בנה קוסמולוגיה שלמה, מעין יקום דמיוני שבו הוא מטייל בין עולמות, מדינות ויבשות מומצאות (למשלThe Holy Saint Adolf Giant Kingdom). ):

מפותיו נראות כמו קלידוסקופ צפוף: צורות גאומטריות, שמות, חצים, מבנים ספירליים. ליצירה הזו המשמעות שמייצגת צורך בסדר ובשליטה בעולם פנימי כאוטי. המפה היא גם ביטוי לאובססיה לקצב ולמבנה — ניסיון להכניס את הטירוף למסגרת.

כששילב ביציתו תווים, מנגינות ומספרים הוא יצר ותרגם את העולם לסימפוניה — לשלב בין ציור, שפה ומוזיקה לתוך יצירה אחת טוטאלית (Gesamtkunstwerk).

מבנה היצירה: כמעט כל קומפוזיציה שלו נבנית סביב ציר מרכזי, עם חזרתיות אינטנסיבית של אלמנטים. המשמעות: שליטה וכישוף — הסימטריה היא דרך ליצור סדר פנימי מול כאוס נפשי.

הצורות המזכירות מנדלות מעידות גם על שאיפה לגאולה רוחנית או טרנספורמציה. הוא יצר עולם כלכלי שמתבסס על הדיוקן שלו. האופן זה העניק ערך לעצמו .“כלכלה חלופית” שבה הדמיון הוא המטבע.

"הדימון יוצר גן עדן מגיהינום וגהhנים ומגן עדן" “The mind is its own place, and in itself can

make a heaven of hell, a hell of heaven.”

― John Milton, Paradise Lost

"מה הייתי רוצה לדעת על גרמניה מוקדם יותר" מאמר שנגנז

ב-11 ביולי, עורכת ה"Zeit Magazin" אליסה פפלגר הזמינה אותי, דרך הגלריה שלנו, לתרום 15-20 הרהורים קצרים על ההצעה "מה הייתי רוצה לדעת על גרמניה מוקדם יותר" עבור טור בגיליון קיץ עתידי. לאחר מכן כתבתי והגשתי את המאמר. ב-23 ביולי, בתגובה לבקשת ה"Zeit Magazin" להרהורים נוספים בנימה אישית וקלילה יותר, סיפקתי תרומות נוספות. יומיים לאחר מכן, הוצגה לנו לראשונה גרסה מקוצרת וערוכה על ידי פפלגר, ומיד לאחר מכן הודיעו לנו שעורך ה"Zeit Magazin" יוהנס דודזיאק – המנהל המפקח של פפלגר – סקר את הטור, ביטל את פרסומו והזמין תרומות חדשות מכותבים אחרים במקום זאת.
שורה תחתונה: התרבות והעם הגרמני חלולים!

להלן המאמר המלא והמתורגם:

"מה ich gern früher über Deutschland gewusst hätte"
מאת איי וויווי

חברה הנשלטת על ידי תקנות, אך חסרה שיפוט מוסרי אישי, מסוכנת יותר.
חברה שמעריכה ציות מבלי לערער על סמכות, נידונה להפוך למושחתת.
חברה שמודה בטעויות אך מסרבת להרהר במקורותיה, מחזיקה במוח עקשן וקהה כמו גרניט.
כאן, ברחוב שומם, אנשים עוצרים בצייתנות ברמזור אדום. אף מכונית לא נראית באופק.
פעם חשבתי שזהו סימן לחברה מפותחת מאוד. בליבה של הבירוקרטיה טמונה תמיכה קולקטיבית בלגיטימיות של הכוח, ולכן, אנשים מוותרים על שיקול דעתם המוסרי – או אולי מעולם לא פיתחו אחד כזה. הם נוטשים אתגרים. הם מוותרים על מחלוקת. כאשר שיחה הופכת להימנעות, כאשר אסור להזכיר נושאים, אנו כבר חיים תחת ההיגיון השקט של סמכותנות.
כאשר הרוב מאמין שהם חיים בחברה חופשית, זה לעתים קרובות סימן שהחברה אינה חופשית. חופש אינו מתנה; יש להיאבק בו מידי הבנאליות והשותפות השקטה עם הכוח.
כאשר אנשים חשים שכוח הוא מעבר לאתגר, הם מפנים את האנרגיה שלהם לסכסוכים טריוויאליים. ואותם טריוויאליים, יחד, מספיקים כדי לכרסם ביסודות הצדק של החברה.כאשר אירועים ציבוריים בעלי חשיבות רבה – כמו הפצצת צינור נורד סטרים – נתקלים בשתיקה מצד הממשלה והתקשורת כאחד, השתיקה עצמה הופכת למפחידה יותר מכל פצצת אטום.
עובדות מוכרות באופן חלקי, נשכחות במכוון, או נבלעות על ידי שתיקה קולקטיבית.
וכך אנו חוזרים על אסון – שוב ושוב, במחזורים. כאשר התקשורת הופכת למשרתת דעת הקהל, או נמנעת מקונפליקט כדי לשמור על חסד עם הכוחות הקיימים, היא הופכת לשותפה לסמכות.
מה שאנו מכנים שקרים אינו תמיד עיוותים של עובדות. מנהיגים פוליטיים מקבלים החלטות ספוגות בכישלון . זה משקף את המצב הפוליטי הרחב יותר של חברה שבה רוב האנשים ויתרו על מודעותם ואפילו על הסוכנות הבסיסית שלהם – מה שמאפשר למנהיגים כאלה לבצע את טעויותיהם בשמם.
כאשר חברה משתמשת בהבדלים לשוניים או באי הבנה תרבותית כתירוצים להדרה, היא עברה לצורה ערמומית יותר של גזענות. זו אינה דעה פוליטית – זוהי גישה, כתם בדם, שעובר מדור לדור כמו גנים.בירוקרטיה אינה רק איטית. זוהי בוז תרבותי. היא דוחה את האפשרות של דיאלוג. היא מתעקשת שבורות, מקודדת למדיניות, לא משנה כמה היא שגויה ולא אנושית, נותרה ההתנגדות הטובה ביותר נגד ניידות חברתית, נגד תנועה מוסרית. בחברה כזו, התקווה אינה במקומה. היא נכבית. באווירה הסובבת, רואים לא תרבות, אלא שבח עצמי; לא אמנות, אלא בידוד ויראת כבוד קולקטיבית לכוח. מה שחסר הוא כנות – כנות של רגש ושל כוונה. בסביבה כזו, אמנות שמתמודדת עם רגש אנושי אמיתי או חשבון נפש מוסרי כמעט בלתי אפשרית לייצר.
מקום שמשליך באופן שגרתי את המודעות העצמית ומוחק את הסוכנות האישית הוא מקום שחי תחת חומות ברזל של סמכותנות.
אין לי משפחה, אין לי מולדת, מעולם לא ידעתי מה זה להשתייך. אני שייך רק לעצמי. בנסיבות הטובות ביותר, העצמי הזה צריך להיות שייך לכולם. אני עדיין לא יודע מהי אמנות. אני רק מקווה שמה שאני יוצר ייגע בקצוותיה בזמן שזה נראה לא קשור לשום דבר. ולמען האמת, בנסיבות הטובות ביותר זה לא קשור אליי, כי ה"אני" כבר נמס לתוך הכל.
הדברים שנמצאים בגלריות, במוזיאונים ובסלוני אספנים – האם הם אמנות?
מי הכריז עליהם כך? על סמך מה? למה אני תמיד חש חשד בנוכחותם?
יצירות שמתחמקות מהמציאות, שנרתעות מוויכוח, ממחלוקת, מדיון – בין אם מדובר בטקסט,
בציור או במיצג – הן חסרות ערך. ובאופן מוזר, דווקא את העבודה חסרת הערך הזו החברה חוגגת הכי הרבה. אני מבין עכשיו: אנשים כמהים לכוח ולעריצות כפי שהם כמהים לאור שמש וגשם, כי נטל המודעות העצמית מרגיש כמו כאב. לפעמים, אפילו כמו אסון.
ברוב הנסיבות, החברה בוחרת את האנוכיים ביותר, הכי פחות אידיאליסטים בינינו לקחת על עצמנו את העבודה שאנו מכנים "אמנות" כי בחירה זו גורמת לכולם להרגיש בטוחים.
(בנוסף):
בברלין, אני נתקל בשוויינשאקסה ובשניצל הנמצאים תמיד, ואני מתקשה להאמין שמדינה כה מפותחת ומתועשת מציעה מבחר כה מונוטוני של מרכיבים. עוד יותר מבלבל הוא הריבוי הפתאומי של מסעדות סיניות – רובן מבוססות על אטריות, ופועלות ברמה קולינרית שכל סיני יכול בקלות להשיג בבית. מגוון האוכל ושיטות הבישול כה מוגבל כאן שאנשים מכל רחבי העולם חשים צורך לפתוח מסעדות: וייטנאמיות, תאילנדיות, טורקיות – מה שתרצו.
אבל החלק המחריד באמת? המספר העצום של מסעדות סיניות. אני יכול רק להניח שהן מאמינות שלא משנה מה יגיע לצלחת, לקוחות גרמנים יבואו בריצה. מול חלק מהמסעדות הללו, יש אפילו תורים ארוכים – אך האוכל שהם מגישים דומה מעט מאוד לשום דבר סיני שניתן לזהותו.
האוכל האהוב עליי בגרמניה הוא הלחם והנקניקיות – פשוט אי אפשר למצוא כאלה עם אופי כה ייחודי בשום מקום אחר. אני תוהה מדוע כל כך הרבה אנשים היו דוחסים את עצמם מרצון לבר קטן רק כדי לנהל שיחה ארוכה. מכיוון שאני לא דובר את השפה, אני יכול רק לדמיין שהצעירים שמגיעים לברלין היו מדברים על מועדונים. דברים כאלה היו כל כך פופולריים בארה"ב בשנות ה-70 וה-80.
ייתכן שהגרמנים הם האנשים היחידים שבאמת רחוקים ביותר מחוש הומור. ייתכן שזו תוצאה של כבוד עמוק שלהם לרציונליות. רק תסתכלו על נמל התעופה של ברלין או על הפרסומות למכוניות מרצדס-בנץ – אתם מתחילים להרגיש שחוסר ההומור שלהם הפך לסוג של הומור עצום בפני עצמו.

הזמנה לקורס להרחבת אופקים: נתעמק ביצירתם של אמנים והאמניות שבחרו לחרוג מהנורמות המקובלות ולערער על גבולות עולם האמנות, ונבחן מדוע, למרות זאת, הם זכו להכרה ולמקום של כבוד בתולדות האמנות.

הילדים הרעים והרעות של עולם האמנות

על הקשר בין אופנת הצווארונים (RUFF ) ומזלגות

אנחנו מודעים לכך שאופנה מבדילה בין מעמדות.
בחרתי לחקור את הקשר המיוחד בין צווארונים למזלגות. כן – קראתם נכון. ויש קשר !
כל מי שהחזיק מעצמם "פשניסט\ה" הקפיד או הקפידה בלבישת צווארון מהודר “ruff” שסימל עושר, אצילות ויוקרה במאה ה־16 ותחילת ה־17 .
רק עשירים יכלו להרשות לעצמם בגד כזה: כיוון שהוא דרש כמות עצומה של בד פשתן עדין, לעיתים עשרות מטרים ותחזוקה יקרה – גיהוץ ועמילון.
ככל שה־ruff היה רחב וגבוה יותר כך נחשב מעמדו של הלובש רם יותר. במקרים קיצוניים הוא הגיע לקוטר של 40–50 ס״מ! ה־ruff נולד מתוך הצווארון של חולצת הפשתן, להמשך קריאה »