ב-11 ביולי, עורכת ה"Zeit Magazin" אליסה פפלגר הזמינה אותי, דרך הגלריה שלנו, לתרום 15-20 הרהורים קצרים על ההצעה "מה הייתי רוצה לדעת על גרמניה מוקדם יותר" עבור טור בגיליון קיץ עתידי. לאחר מכן כתבתי והגשתי את המאמר. ב-23 ביולי, בתגובה לבקשת ה"Zeit Magazin" להרהורים נוספים בנימה אישית וקלילה יותר, סיפקתי תרומות נוספות. יומיים לאחר מכן, הוצגה לנו לראשונה גרסה מקוצרת וערוכה על ידי פפלגר, ומיד לאחר מכן הודיעו לנו שעורך ה"Zeit Magazin" יוהנס דודזיאק – המנהל המפקח של פפלגר – סקר את הטור, ביטל את פרסומו והזמין תרומות חדשות מכותבים אחרים במקום זאת.
שורה תחתונה: התרבות והעם הגרמני חלולים!
להלן המאמר המלא והמתורגם:
"מה ich gern früher über Deutschland gewusst hätte"
מאת איי וויווי
חברה הנשלטת על ידי תקנות, אך חסרה שיפוט מוסרי אישי, מסוכנת יותר.
חברה שמעריכה ציות מבלי לערער על סמכות, נידונה להפוך למושחתת.
חברה שמודה בטעויות אך מסרבת להרהר במקורותיה, מחזיקה במוח עקשן וקהה כמו גרניט.
כאן, ברחוב שומם, אנשים עוצרים בצייתנות ברמזור אדום. אף מכונית לא נראית באופק.
פעם חשבתי שזהו סימן לחברה מפותחת מאוד. בליבה של הבירוקרטיה טמונה תמיכה קולקטיבית בלגיטימיות של הכוח, ולכן, אנשים מוותרים על שיקול דעתם המוסרי – או אולי מעולם לא פיתחו אחד כזה. הם נוטשים אתגרים. הם מוותרים על מחלוקת. כאשר שיחה הופכת להימנעות, כאשר אסור להזכיר נושאים, אנו כבר חיים תחת ההיגיון השקט של סמכותנות.
כאשר הרוב מאמין שהם חיים בחברה חופשית, זה לעתים קרובות סימן שהחברה אינה חופשית. חופש אינו מתנה; יש להיאבק בו מידי הבנאליות והשותפות השקטה עם הכוח.
כאשר אנשים חשים שכוח הוא מעבר לאתגר, הם מפנים את האנרגיה שלהם לסכסוכים טריוויאליים. ואותם טריוויאליים, יחד, מספיקים כדי לכרסם ביסודות הצדק של החברה.כאשר אירועים ציבוריים בעלי חשיבות רבה – כמו הפצצת צינור נורד סטרים – נתקלים בשתיקה מצד הממשלה והתקשורת כאחד, השתיקה עצמה הופכת למפחידה יותר מכל פצצת אטום.
עובדות מוכרות באופן חלקי, נשכחות במכוון, או נבלעות על ידי שתיקה קולקטיבית.
וכך אנו חוזרים על אסון – שוב ושוב, במחזורים. כאשר התקשורת הופכת למשרתת דעת הקהל, או נמנעת מקונפליקט כדי לשמור על חסד עם הכוחות הקיימים, היא הופכת לשותפה לסמכות.
מה שאנו מכנים שקרים אינו תמיד עיוותים של עובדות. מנהיגים פוליטיים מקבלים החלטות ספוגות בכישלון . זה משקף את המצב הפוליטי הרחב יותר של חברה שבה רוב האנשים ויתרו על מודעותם ואפילו על הסוכנות הבסיסית שלהם – מה שמאפשר למנהיגים כאלה לבצע את טעויותיהם בשמם.
כאשר חברה משתמשת בהבדלים לשוניים או באי הבנה תרבותית כתירוצים להדרה, היא עברה לצורה ערמומית יותר של גזענות. זו אינה דעה פוליטית – זוהי גישה, כתם בדם, שעובר מדור לדור כמו גנים.בירוקרטיה אינה רק איטית. זוהי בוז תרבותי. היא דוחה את האפשרות של דיאלוג. היא מתעקשת שבורות, מקודדת למדיניות, לא משנה כמה היא שגויה ולא אנושית, נותרה ההתנגדות הטובה ביותר נגד ניידות חברתית, נגד תנועה מוסרית. בחברה כזו, התקווה אינה במקומה. היא נכבית. באווירה הסובבת, רואים לא תרבות, אלא שבח עצמי; לא אמנות, אלא בידוד ויראת כבוד קולקטיבית לכוח. מה שחסר הוא כנות – כנות של רגש ושל כוונה. בסביבה כזו, אמנות שמתמודדת עם רגש אנושי אמיתי או חשבון נפש מוסרי כמעט בלתי אפשרית לייצר.
מקום שמשליך באופן שגרתי את המודעות העצמית ומוחק את הסוכנות האישית הוא מקום שחי תחת חומות ברזל של סמכותנות.
אין לי משפחה, אין לי מולדת, מעולם לא ידעתי מה זה להשתייך. אני שייך רק לעצמי. בנסיבות הטובות ביותר, העצמי הזה צריך להיות שייך לכולם. אני עדיין לא יודע מהי אמנות. אני רק מקווה שמה שאני יוצר ייגע בקצוותיה בזמן שזה נראה לא קשור לשום דבר. ולמען האמת, בנסיבות הטובות ביותר זה לא קשור אליי, כי ה"אני" כבר נמס לתוך הכל.
הדברים שנמצאים בגלריות, במוזיאונים ובסלוני אספנים – האם הם אמנות?
מי הכריז עליהם כך? על סמך מה? למה אני תמיד חש חשד בנוכחותם?
יצירות שמתחמקות מהמציאות, שנרתעות מוויכוח, ממחלוקת, מדיון – בין אם מדובר בטקסט,
בציור או במיצג – הן חסרות ערך. ובאופן מוזר, דווקא את העבודה חסרת הערך הזו החברה חוגגת הכי הרבה. אני מבין עכשיו: אנשים כמהים לכוח ולעריצות כפי שהם כמהים לאור שמש וגשם, כי נטל המודעות העצמית מרגיש כמו כאב. לפעמים, אפילו כמו אסון.
ברוב הנסיבות, החברה בוחרת את האנוכיים ביותר, הכי פחות אידיאליסטים בינינו לקחת על עצמנו את העבודה שאנו מכנים "אמנות" כי בחירה זו גורמת לכולם להרגיש בטוחים.
(בנוסף):
בברלין, אני נתקל בשוויינשאקסה ובשניצל הנמצאים תמיד, ואני מתקשה להאמין שמדינה כה מפותחת ומתועשת מציעה מבחר כה מונוטוני של מרכיבים. עוד יותר מבלבל הוא הריבוי הפתאומי של מסעדות סיניות – רובן מבוססות על אטריות, ופועלות ברמה קולינרית שכל סיני יכול בקלות להשיג בבית. מגוון האוכל ושיטות הבישול כה מוגבל כאן שאנשים מכל רחבי העולם חשים צורך לפתוח מסעדות: וייטנאמיות, תאילנדיות, טורקיות – מה שתרצו.
אבל החלק המחריד באמת? המספר העצום של מסעדות סיניות. אני יכול רק להניח שהן מאמינות שלא משנה מה יגיע לצלחת, לקוחות גרמנים יבואו בריצה. מול חלק מהמסעדות הללו, יש אפילו תורים ארוכים – אך האוכל שהם מגישים דומה מעט מאוד לשום דבר סיני שניתן לזהותו.
האוכל האהוב עליי בגרמניה הוא הלחם והנקניקיות – פשוט אי אפשר למצוא כאלה עם אופי כה ייחודי בשום מקום אחר. אני תוהה מדוע כל כך הרבה אנשים היו דוחסים את עצמם מרצון לבר קטן רק כדי לנהל שיחה ארוכה. מכיוון שאני לא דובר את השפה, אני יכול רק לדמיין שהצעירים שמגיעים לברלין היו מדברים על מועדונים. דברים כאלה היו כל כך פופולריים בארה"ב בשנות ה-70 וה-80.
ייתכן שהגרמנים הם האנשים היחידים שבאמת רחוקים ביותר מחוש הומור. ייתכן שזו תוצאה של כבוד עמוק שלהם לרציונליות. רק תסתכלו על נמל התעופה של ברלין או על הפרסומות למכוניות מרצדס-בנץ – אתם מתחילים להרגיש שחוסר ההומור שלהם הפך לסוג של הומור עצום בפני עצמו.